ארוחת צהרים באפיקים

 

 

Imageאחת-עשרה בבוקר, הראשונים מתחילים להגיע.

כפופים, חרושי-קמטים, חלקם מוביל עגלות דו-גלגליות בעלות ידית ארוכה וחלקם מסתפק בכלי-פלסטיק.

אחרי כרבע שעה מתחיל זרם הבאים לגבור, אלפי שנות הסטוריה, כמה מאורעות, כמה מלחמות, כמה שואות, כמה גרושים, כמה חום העמק, כמה שנות עבודה כופפו את הגבות הללו, חרשו קמטים בפניהם. כמה זכויות… ועכשיו הם באים עם כלי-פלסטיק קטנים לקחת אוכל הביתה לנכדים. (הנכדים שלכם יבואו בשתיים ולא יישאר להם אוכל).

אחרי שדאגו לנכדים הם פונים באיטיות לאגף הדיאטה שם ניצב מלך המטבח בסינר פרחוני שמעליו חיוך ערמומי, ובכף גדולה הוא קוצב להם, כל אחד לפי מחלותיו ולפי טעמו ולפי חבילת צרותיו ולפי אישתו…

ואחר-כך הם הולכים לאיטם עם מגשי-האוכל אל מקומותיהם הקבועים ליד השולחנות, (מין נדידה של דינוזאורים…) ויושבים בחבורות לפי ארצות-מוצאם ולפי עברם: וינה עם וינה ורוסיה עם רוסיה ופולין עם פולין וסלוניקי עם סלוניקי ואנגלוסכסים עם אנגלוסכסים (הם עוד מדברים אנגלית) ושואה עם שואה וגֵרוש עם גרוש וגולה עם גולה, כאילו לא עברו חמישים שנה מאז…

פעם אחת הזזנו שולחנות לצורך שטיפת הריצפה ואישה אחת עמדה עם מגש האוכל וחיכתה. אמרתי לה: שבי, יש לך המון מקום. והיא: לא, תביאו לי את השולחן שלי…

אחריהם מתחילים להגיע אנשי-המשרדים ואנשי-התעשייה. אלה הם ש"מחזיקים" את הקיבוץ. אלה בני גיל הביניים והם גם אוהבים להיות קרובים לצלחת… לכל מיני צלחות וגם לצלחת-האוכל. חלקם, (ובעיקר נשים חסודות הצועדות לאיטן כמתנדנדות) אינם מסתפקים במה שמגישים להם והם חייבים לראות אם יש משהו יותר טוב במקום אחר. חלקם פשוט לוקחים ממך את הכף ומחטטים בעצמם בתבנית כדי למצוא את חתיכות-הבשר היותר טובות. אחרים לוקחים מגש וצלחת ויוצאים לסיור בפינות המטבח. למיוחסים ביותר מוסתר אוכל מיוחד בכל מיני פינות ובכל מיני תנורים. אבל זה עניין שלא מרחיבים עליו את הדיבור…

סביב השעה אחת וחצי משתררת רגיעה, אבל השמועות אומרות שזהו שקט שלפני הסערה וכדאי להתכונן לבאות… ובאחת וחמישים דקות בדיוק, מתפרץ מהדלת האחורית של המטבח זרם אדיר של בני תשחורת, עמוסים בתיקים כבדים התלויים ברישול ועליהם כל מיני מעילים מצחיקים והם מרעישים בכפכפי-עץ, לוקחים צלחות ריקות ומתחילים להסתובב איתן סביב האוכל, פניהם היפים מתעוותים בעוויתות איומות ונוראות, ואחרי שהם עושים כמה סיבובים סביב אזור ההגשה, חלקם מחזיר את הצלחות ופשוט מסתלק לשוקולד שבבית, וחלקם מתפשר על איזו ערימת אורז ומתיישב.

ואם יצאנו בשלום מהגל הזה אנחנו מנסים לאסוף את הנותר, ללקק את הפצעים, לשקם את החיוך שהתעייף ולגרד מפה ומשם את שאריות האוכל כדי לקדם את פני הגל הבא – החקלאים!

הם לא מפונקים ולא בררנים, ולא חולים, אבל הם רעבים! מאוד!! (ובצדק). ואם אין אוכל הם כועסים מאוד!! והם באים בהבעת-פנים האומרת "מגיע לנו", אבל מאידך הם מוכנים לאפשרות שלא יישאר אוכל. ואם מצאנו להם משהו ואם הצלחנו איכשהו להשביע גם את רעבונם, אנחנו יכולים, כמו אחרי קרב של ממש, להתחיל לנקות את חדר-האוכל.

 

(נכתב בתוך חודש תורנות בחדר-האוכל בהגשה – יצחקי גל)

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: